פרחים כמשל - מחוה לג'ורג'יה אוקיף
תערוכה בגלרית מלאור קיסריה, פתיחה 01/01/2010 בשעה 11:00
בדרך כלל אני מצלם ביוזמתי. אני הוגה איזה רעיון ראשוני ועובד עליו עד שגוף העבודה החדש מקבל את צורתו הסופית. תערוכה זו היא שונה, מין עבודה מוזמנת. הנושא היה נקבע: פרחים כמשל - מחוה לג'ורג'יה אוקיף. אני חייב להודות שלא ידעתי עליה הרבה, מלבד העובדה שהיא היתה אישתו, השראתו ודוגמנית העירום של הצלם האמריקאי המוכר, אלפרד שטיגליץ.
בהמשך למדתי כמה עובדות בסיסיות על ג'ורג'יה אוקיף. היא חייה כמעט 99 שנים. היא נחשבת אחת הציירות הגדולות של אמריקה במאה ה-20. היא מפורסת בזכות ציוריה גדולי המימדים של פרחים ושל ציורי הנופים המדבריים שיצרה בעשורים שהתגוררה בניו-מקסיקו.
כמו תמיד, יש נקודה יהודית ונקודה הונגרית. בעלה והמנטור שלה, אלפרד שטיגליץ היה יהודי. סבא שלה מצד אמא, ג'ורג' טוטו היה ממוצא הונגרי, הוא עזב את הונגריה ב-1848 אחרי המרד הכושל נגד אוסטריה.
בשנת 1976 פירסמה ג'ורג'יה אוקיף ספר אוטוביוגרפי. הבנתי שאני מזדהה עם רעיונותיה האמנותיים. אספר כמה ממחשבותיי על התערוכה כעין תגובה לאמירות שלה.
"אני פשוט מציירת מה שאני רואה"
מה זה פרח? פרחים הם יפים, בצבע לבן ואדום, ורוד וסגול. ריחם עדין. אולם פרח הוא איבר רביה של הצמח. היופי שלו הוא מעין פירסום: תאהב אותי. קישוטי פרחים הם דבר נפוץ אך קצת משונה, הצצה לאינטימיות של הצמח.
"אף אחד לא רואה פרח באמת, זה כה קטן ולוקח זמן, אין לנו זמן, ולראות לוקח זמן, כמו שלהיות חבר לוקח זמן"
אמנות הצילום ידועה על תכונתה 'לעצור את הזמן'. כך נוכל להסתכל מקרוב על דברים זעירים או על שינויים שקורים באיטיות. בימינו רעיון זה עוד פחות אופנתי כמו שזה היה בימי ג'ורג'יה אוקיף. הקולנוע, הטלוויזיה והוידאוקליפים החליפו את התמונה הסטטית. בפייסבוק אפשר להשיג אלפי חברים בקלות ההקלקה.
"החלטתי שאם אצייר פרח בגודל ענק אז לא יהיה אפשרי להתעלם מיופיו."
אני חושב שיש מקום לצילום יפה ושליו וגם כן ואמיתי. אכן, לוקח זמן להיכנס לעולמה של האמנות. אחד מאתגריו של האמן הוא לגרום לאנשים לעצור, להסתכל ולהרהר על יצירת האמנות. התחרות עבור תשומת הלב היא גדולה. החוויה עצמה של ההאטה וההכרה של משהו מקרוב, היא המתנה שהאמנות מעניקה לצופה.
"לעתים קרובות ציירתי רק חלק מהנושא כי היה נדמה לי כי הם ביטאו את האמירה שלי כמו השלם ואפילו בצורה יותר טובה."
כחברה בחוג האמנים סביב אלפרד שטיגליץ, ג'ורג'יה אוקיף היתה מושפעת מצלמים כמו אדוורד שטייכן, אדוורד ווסטון ואנסל אדמס שלהראות דברים קטנים בקנה מידה גדול או להתמקד בפרט יחודי של הנושא הם מאפיינים של אמנותם.
אני מנסה ללכת בעקבות גישה זאת בצילומים שבתערוכה. קיימות מאות מיליוני תמונות של פרחים, פשוטו כמשמעו. אני בספק אם יש צורך בעוד צילומים. אבל אולי יש צורך באמירות.
"הייתי חייבת ליצור דבר שווה ערך של מה שהרגשתי כלפי מה שראיתי ולא להעתיק אותו."
בצילומים שלי אני מנסה להביע תכונות פנימיות של הפרחים, או יותר נכון, מה שאני מרגיש כלפיהם. פרחים הם מהונדסים היטב, פוקציונליים, עדינים וצבעוניים. הם רוצים להרשים. לפעמים יש להם פגמים וליכלוך, פצעים וצלקות. הם נלחמים עם היופי שלהם. פרחים הם זמניים, ברגע שהם מילאו תפקידם נובלים ונעלמים. אך בינתיים הם מתחלקים ביופים עם כל אחד שמוכן להסתכל מקרוב
לסיום שני משפטים של ג'ורג'יה אוקיף שאין לי מה להוסיף רק להסכים:
"ליצור את עולמך באמנות דורש אומץ"
"כל הישג שאתה מוכן להכריז עליו הוא שלך"
No comments:
Post a Comment